לראשונה מתפרסמים כל החומרים באתר בפרק " מה חדש " והם נותרים במדור זה שבועיים מיום הפרסום. לאחר מכן , החומרים נשמרים באתר על פי הקטגוריות השונות הרשומות אנכית משמאל לדף זה.
שלביהמעבר מהאתר הנוכחי אל האתר הישן: בסרגל העליון {ברקע הכחול } במסך זה , הפעלה { לחיצה }" לאתר הישן ". ההפעלה { לחיצה } על כותרת זו תעביר אתכם אל האתר הישן , בו חומרים רבים ומגוונים השמורים מראשית ייסוד "האתר החופשי של בני קריית חיים."
האתר הוא מיזם התנדבותי ללא מטרות רווח הנועד לשימור המורשת ותולדות קריית חיים. תודה לכל אלה שבאדיבותם מתפרסמות כאן יצירותיהן. אין בכוונתנו להפר זכויות יוצרים .המבקש להסיר חומר כלשהו מתוקף "חוק זכויות יוצרים " ומטעמי צנעת הפרט, אנא הודיעונו ונפעל בהתאם. אין לעשות שימוש לרעה בכל התכנים המופיעים באתר.
מוקדש באהדה לכל מתנדבי ומתנדבות החמל"ים ברחבי הארץ.
שלום לידידיי
לא שלחתי אליכם סיפור חדש זמן רב, כי אני עסוקה מאוד בבישול לחיילים. אני שולחת מדי שבוע מאז פרוץ המלחמה 5-7 תבניות אלומיניום גדולות חד פעמיות עם כ80 כדורי שוקולד ותבשילים אחרים..
בהשפעת פעילותי זו נוצר הסיפור הרצ"ב. תיהנו, הגיבו ושתפו עם מכותביכם.
רותי
שבעים קילו בשר
אוף! אני כבר לא יכולה יותר! מלמלתי לעצמי כשצנחתי באפיסת כוחות על הכיסא הקרוב לדלת. אני כל כך עייפה! אני כל כך מבואסת ומתוסכלת! מה ביקשתי בכלל מרשתות המזון האלה?! רק שבעים קילו בשר לחיילים שייצאו מחר לריענון ורוצים לעשות על האש לפני שיחזרו הביתה לחופשה קצרה… איך האנשים האלה מהרשתות יכולים לסרב לי?! איך אפשר?! איך אפשר?! איך אפשר?!
בתחילת המלחמה כולם תרמו ברצון, ואפילו שיבחו אותי כשראו את הפנים המקומטים ואת ההליכון הגדול שלי, שהם קוראים לו שלא בצדק בשם המעליב "עגלת נכים", ולי נותר רק להיכנס לטרנטה שלי ולאסוף את השלל, אבל עכשיו כולם קיבלו פיק ברכיים… בשלוש רשתות כבר לא עונים לי בטלפון, וברשתות אחרות אומרים שהם כבר תרמו או שהם אימצו יחידה אחרת… הם, תסלחו לי, פשוט תפסו תחת…
כשסיפרתי לחברות שלי בחמ"ל הן צחקו. "את תשיגי, יעל," הן אמרו בביטחון. "את תמיד משיגה. אף פעם לא אכזבת אותנו…", אבל עכשיו אני צריכה לטלפן להן ולהסביר שהפעם נכשלתי… שלא הצלחתי…
אין לי אפילו כוח לקום מהכיסא כדי לנעול את הדלת… אבל מי זה מצלצל עכשיו ומקיש עליה קלות? אין לי כוח לקום ולפתוח… אני לא רוצה לראות אף אחד עכשיו… אני מוכרחה להיות קצת לבד עם השקט שלי. אני כבר אישה זקנה ואני לא חייבת שום דבר… לא אפתח… לא אפתח… לא אפתח…
הדפיקות חזר ונשנו ולבסוף קראתי "פתוח", כמו בסדרת הטלוויזיה הישנה והמצחיקה שאהבתי בעבר לצפות בה עם אריה שלי שאני כל כך מתגעגעת אליו… חבל שאין כדורים נגד געגועים…
בפתח עמדה השכנה שלי, ז'קלין, ובידיה כרגיל מגש מכוסה במפית צחורה ובו עוגיות מרוקאיות ריחניות שהיא מביאה לי בחיוך כל שבוע.
"היכנסי, ז'קלין," מלמלתי, והיא מיהרה להתיישב על הכיסא שלידי ולהציץ בפניי המזיעות. כרגיל לא נעלם דבר מעיניה החוקרות.
"מה קרה לך, נשמה, למה הפנים שלך כל כך לבנות כמו צלחת של מרק והעיניים כמו ביום כיפור?" שאלה בדאגה.
לא הייתה לי ברירה וסיפרתי לה שאני מתרוצצת בין הרשתות כבר יומיים ולא משיגה את תרומתן. "שבעים קילו בשר? בגלל זה העיניים שלך אדומות?" השתוממה ז'קלין.
כן, כי החיילים צריכים עד מחר בבוקר," התחלתי להסביר.
ז'קלין, כרגיל, לא התרגשה. "רק שבעים קילו בשר? ממש קטן עלינו! אנחנו נמצא את הבשר הזה, אבל קודם נשתה קפה," אמרה ומיהרה לכיריים כדי להרתיח קפה שחור עם הל כמו שאני אוהבת.
"איך נשיג?" מלמלתי. "הרי החזירים האלה עושים המון כסף מהמלחמה ולא מסכימים לתרום כמו שצריך!"
ז'קלין לא ענתה. היא מזגה את הקפה לכוסות שהוציאה מארון המטבח ולגמה מהקפה בפנים חמורות. ישבנו דקות אחדות בשתיקה ואז היא פקדה: "יעל, נשמה, תביאי את הטלפון שלך."
"בשביל מה את צריכה את הטלפון שלי?"
"בשביל הוואטסאפ של המתחם. יש במתחם שלנו המון משפחות והדיירים יתרמו ברצון."
הבטתי בה בסקרנות מהולה באי אמון. היא כמעט בת גילי, ולא הייתי בטוחה שהיא יודעת לשלוח וואטסאפים.
ז'קלין לבשה פתאום ארשת של מורה קפדנית והכתיבה לי בקצב הכתבה: "חיילים המתפנים לחופשת ריענון קצרה מבקשים לעשות על האש מחר בערב. אנחנו זקוקות בדחיפות לשבעים קילו בשר כשר מכל המינים: בשר בקר, בשר טחון, עופות, קבבים ועוד. נא להביא הכל מתובל ומוכן לצלייה לבית 2 דירה מספר 7."
הבטתי בז'קלין בחיוך עצוב. "אני מוכנה להתערב איתך שזה לא יעבוד," אמרתי בייאוש.
"נחכה ונראה, כפרה, תסמכי עלי… ועכשיו כשהעיניים שלך כבר לא כל כך עצובות והפנים קצת ורודות אז אני יכולה ללכת הביתה ולהכין את הבשר. ואת לכי לנוח. זה לא בריא בגיל שלך להתרוצץ ככה."
ז'קלין עזבה את הבית ואני נרדמתי בחדר השינה בבגדיי ובלי להתקלח.
צלצול דלת הכניסה העיר אותי. בפתח עמדו חמש שכנות ובידיהן תבניות אלומיניום חד פעמיות וקופסאות פלסטיק מכוסות. "זה בשביל החיילים שלך," אמרה אחת מהן בחיוך, ואני הזמנתי אותן להיכנס. הן עזרו לי להכניס את הבשרים לפריזר ולמקרר, וכשנגמר המקום התנדבו אחדות מהן לאכסן את השלל בביתן. עד הערב באו שכנות נוספות, ואחרי שנאסף כל הבשר טלפנתי לחמ"ל וביקשתי שינוע ליחידה.
בחמ"ל כרגיל שיבחו אותי. קראו בראבו וכל הכבוד, ואני הסברתי שהכל נעשה בזכותה של ז'קלין, שלעולם אינה מאבדת את האופטימיות שלה והיא עומדת להצטרף לחמ"ל שלנו.
כעבור ימים אחדים קיבלנו בוואטסאפ צילומים ממסיבת הריענון ובהם הבעת תודה וקריאות עידוד. העברתי את הצילומים למתנדבות של המתחם והלכתי לישון, כי מחר אני צריכה להכין מאה כדורי שוקולד לחיילים ולמשפחות החטופים. מי מוכנה לעזור לי?
ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום. ובו תינשא מלכותך, ויכון בחסד כיסאך, ותשב עליו באמת.
אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה, ותזכור כל הנשכחות ותפתח את ספר הזיכרונות, ומאליו יקרא, וחותם יד כל אדם בו.
ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע ומלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון ויאמרו: "הנה יום הדין לפקוד על צבא-מרום בדין" – כי לא יזכו בעיניך בדין.
וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון, כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו, כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קצבה לכל בריה, ותכתוב את גזר דינם.
בראש השנה יכתבון ובצום יום כיפור יחתמון: כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו מי במים ומי באש מי בחרב ומי בחיה מי ברעש ומי במגיפה מי ינוח ומי ינוע מי יישקט ומי ייטרף מי ישלו ומי יתייסר מי ירום ומי ישפל מי יעשר ומי יעני: ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה!
(…) אמת כי אתה יוצרם ויודע יצרם כי הם בשר ודם: אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר כחציר יבש וכציץ נובל כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף!
תיכון, ששימש כח"כ של הליכוד בין 1981 ל-1999, הלך לעולמו בגיל 87. במשך שלוש שנים הוא היה יו"ר הכנסת. נשיא המדינה הרצוג ספד: "דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי".יושב ראש הכנסת ה-14, דן תיכון, הלך לעולמו בגיל 87. הוא הותיר אחריו את אשתו לודמילה, בנו הדר, בתו תמי, חמישה נכדים ונין. הלווייתו תתקיים מחר, בשעה 16:00 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.תיכון, יליד שנולד בקריית חיים ב-1937, שימש כחבר כנסת מטעם סיעת הליכוד בין השנים 1981 ל-1999. במהלך כהונתו שימש בין היתר כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה.הוא היה שותף לחקיקת חוקים רבים, בהם חוק ביטוח בריאות ממלכתי, ועמד גם בראש קבוצת הידידות הבין-פרלמנטרית ישראל-גרמניה ופעל רבות להידוק היחסים בין המדינות.בצבא שירת תיכון בחטיבת גולני, ולאחר מכן למד תואר ראשון בכלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. תיכון כיהן מ-1970 עד 1974 כיועץ שר המסחר והתעשייה בנושא אזורי פיתוח, מסחר ומלאכה. בנוסף, בין השנים 1971 ל-1981 כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של חברת שיכון ופיתוח.ב-1981 נבחר תיכון לראשונה לכנסת ברשימת הליכוד. בשנת 1996 נבחר תיכון לתפקיד יו"ר הכנסת ה-14, וכיהן בו עד שנת 1999, אז הודיע שאין בכוונתו להתמודד על קדנציה נוספת ופרש מהחיים הפוליטיים.
"נהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות" נשיא המדינה יצחק הרצוג ספד לתיכון: "קיבלתי בצער רב את הידיעה על פטירתו של דן תיכון, יושב ראש הכנסת לשעבר ומי שבמהלך כהונתו פעל רבות לביצור מעמד הכנסת ולחיזוק השפעתה בציבוריות הישראלית.
"דן תיכון ייזכר כשומר הדמוקרטיה וכפטריוט ישראלי, מי שנהג בממלכתיות ומתוך תחושת שליחות, ראשון הצברים שזכו לעמוד בראש בית הנבחרים שלנו. הוא טבע חותם גם כמחוקק וכחבר כנסת מן השורה, בעיקר בתחום הכלכלי. שולח תנחומים ללודמילה אהבת חייו, למשפחתו ולכל אוהביו ומוקיריו. יהי זכרו ברוך".
בריאיון ל-ynet ב-2008 אמר תיכון כי בליכוד ניסו לשכנע אותו לחזור לחיים הפוליטיים, אך הוא סירב בתוקף. "אני חושב שטועים אלו שחזרו, מי שפרש לא היה צריך לחזור", אמר אז תיכון. "אנשים שהפילו את נתניהו חוזרים ומצטרפים אליו כאילו כלום לא קרה, כי זו תסמונת הליכוד שחוזרת על עצמה בכל פעם שיש תחושה כי הליכוד שוב יתפוס את השלטון. הם שילמו אז ב-1999 לקח וישלמו גם הפעם".
בתקופת כהונתו בלט תיכון ב"יד הרמה" שבה הוא ניהל דיוני המליאה. לא פחות מכך התפרסם תיכון גם בזכות השיפוצים היסודיים שביצע ברחבי משכן הכנסת בשיתוף אשתו לודמילה. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" ב-1999, הסביר מדוע החליט לפרוש מהחיים הפוליטיים: "מלאו 30 שנה לכניסתי למערכת הפוליטית. אדם צריך לפרוש בשיאו – ואני בשיאי".
דן תיכון { 1936-2024}
אלי רביד, ליישי: דן תיכון { סרדני} , יליד 1936,היה חבר קבוצת " רננים " בסניף "הנוער העובד "בקריית חיים. קבוצת " רננים " הייתה הנידבך העיקרי לגרעין " שדמות " , גרעין הנח'ל שאזרח את עין גדי וחבריו היו מייסדיו. דן , בעל הדעות " האזרחיות " { המפלגה הליברלית} , למד בבית הספר " אחווה "בקרית מוצקין וסיים לימודיו בבית הספר למסחר בחיפה. התגייס לצ.ה. ל שלא במסגרת הנח'ל ושירת בחטיבת " גולני ". התמיד לשמור על קשרים עם בני הקריה ועם חבריו לתנועה. לפני כשלוש שנים נפגשנו קבוצת חברים ,עם דן תיכון ולודמילה בביתם של דליה ויוסי שפר בכפר ביאליק, להשלמת מידע שביקש לשמוע מהמתכנסים לספר תולדות חייו שכתב.
בני קריית חיים אבלים עם רעייתו ,בת הקריה , לודמילה ועם כל בני המשפחה.
יעקב בר-און, העברה "ממעריב" 8.8.22.{קטעים מכתבה }.
תיכון נולד בקריית חיים האדומה, מעוז של מפא”י, לאליעזר סרדני (תיכון בפולנית), איש העלייה השלישית, שהיה חבר בגדוד העבודה ומנהל מחצבות “סולל בונה”. הוא בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, וחבריו לגרעין ייסדו את קיבוץ עין גדי. הוא עצמו לא הצטרף אליהם. “תמיד שחיתי נגד הזרם”, הוא אומר.
באמצע שנות ה־60 נבחר תיכון כמזכ”ל התאחדות הסוחרים בירושלים בעת לימודיו לתואר ראשון בכלכלה וביחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. בד בבד הצטרף לחטיבה הליברלית בגח”ל, שהפכה לליכוד. עם הקמת ממשלת הליכוד הלאומי השנייה, הוא מונה כיועץ לשר המסחר והתעשייה, יוסף ספיר, שהיה מראשי הליברלים, וכממונה על תיעוש אזורי הפיתוח והמגזר הלא יהודי.
עם נפילת ממשלת הליכוד הלאומי, נשאר תיכון עוד ארבע שנים במשרד הממשלתי ועבר להיות יועצו של פנחס ספיר, מראשי המערך. “כשגולדה מאיר הייתה ראש הממשלה, פנחס ספיר היה האיש החזק במדינה, והוא רצה אותי לצדו”, הוא אומר. “כשהמפא”יניקים זרקו את החפצים שלי אל מחוץ לחדר, ספיר נתן הוראה להחזיר אותם. הגם שלא הייתי ממפלגתו, היינו מקורבים מאוד.
מדי חמישי בבוקר הייתי מתייצב בביתו בכפר סבא, ומשם היינו יוצאים לסיור בערי הפיתוח. ‘תוּכן’, כך הוא קרא לי. בהזדמנות הזאת הייתה לי הזכות להשתתף בהקמת פארקים לתעשיות מדע ברחבי הארץ. על כך יודו לי בעוד הרבה שנים”.
כשתיכון, שניהל בשנות ה־70 חברות כלכליות, נבחר ב־81’ לראשונה לכנסת העשירית, הוא לא ציפה שיכהן 18 שנה. “חשבתי שאכהן קדנציה אחת ודי”, הוא נזכר. “’אם לא אבחר שוב, אל תזילו דמעה, כי זו דרכה של דמוקרטיה’, אמרתי ליקיריי, שבאו לחגוג איתי את ההשבעה שלי. אבל קדנציה רדפה קדנציה, היו לי חמש כאלה ותמיד על זמן שאול, הגם שהייתי בצמרת”.
תגובת גולשים ,מיום 15.9.24 ,לרשימת המשחקים המוזכרים באתר ע'י בני קריית חיים לדורותיהם.
אוסף המשחקים מאת: אברהם בן עזרא,
בוגר כיתה ח ' בית הספר א"ד גורדון 1956, קריית חיים.
1. מחבואי קופסא. 2. קלאס לסוגיו. 3. 4 מקלות. 4. קליעה באבנים והקולע נישא על גבו או גבה של היריב/ה לפי מרחק האבן היותר רחוקה. 5. חמור חדש. 6. חמור ארוך. 7. 5 אבנים. 8. הרצת גלגל אופניים על ידי מוט תיל מכופף. 9. אומגה. 10. האבקות בגבעות החול. 11. חסקה שהילדים בנו. 12. סבתא סורגת. 13. תופשת. 14. תחרות אגרוף עם זוג כפפות אגרוף – מי שמקבל כפפה ימנית הוא עם יתרון לעומת היריב שמקבל כפפה שמאלית אלא אם כן היריב שמאלי. מכות מותרות רק בכפפה. 15. משחקי גולות = ברורות. 16. משחקי מכסים של לבניות. 17. ריקודי עם בחצר (בן לוקח בת) 18. אמת או חובה. 19. 1 2 3 דג מלוח. 20. סקצ'ים מומצאים. 21. רכיבה על חמורים נטושים שהשאירו במלחמת השחרור. 22. ימי עבודה. 23. כדורגל עם כדור סמרטוטים או שיירי בית חרושת המגפר. 24. אחד על כתפי אחר כשהרוכבים מנסים להפיל זה את זה ומי שנשאר אחרון על הכתפיים מנצח. 25. ארבע תחנות.
ויש עוד.
אני זוכר שירים בגן .מילים לחן וביצוע : עוזי חיטמן.
שירי ילדות מילים ולחן: עוזי חיטמן העברה מ"שירונט".
אני זוכר שירים בגן כשהייתי ילד. איך שפן כל כך קטן קיבל נזלת. בין הרים ובין סלעים טסנו ברכבת טוב לשיר – היה נעים "לקום וגם לשבת" טוב לשיר – היה נעים "לקום וגם לשבת".
השירים, המשחקים – איפה הם עכשיו? אולי לפני אולי בצדדי, אולי מאחורי הגב.
אני זוכר ארגז בחול ארמונות בנינו ציור ציירנו במכחול אכלנו ושתינו איך רקדנו יד ביד מעגל עשינו טוב לשיר – היה נחמד כשעוד קטנים היינו טוב לשיר – היה נחמד כשעוד קטנים היינו.
השירים, המשחקים…
אני זוכר אותם ימים הכל ברור כשמש. זה אולי היה מזמן אך זה נראה כמו אמש. השירים המשחקים ששרתי ושיחקתי הם איתי בתוך תוכי אותם עוד לא שכחתי. הם איתי בתוך תוכי אותם עוד לא שכחתי.
משה לפידות באספה כללית של חברי קבוץ מזרע. איור : אברהם שושק אמרנט.
נורית שחל -פלימן : לזכרו של משה לפידות.
לישי שלום
משה לפידות זכור לי מהלימודים בגן מרים והיותנו באותה כיתה בכיתות הראשונות של בית הספר היסודי (אז קראו לזה בית ספר "עממי"). אני זוכרת שבגן מרים שמו היה משה לפידוס ואחר כך – שם המשפחה "עוברת" ל – לפידות. מאז עזב את הקריה, אני חושבת שבסוף כיתה ד', עד שנפגשתי איתו פעם נוספת עברו הרבה מאד!! שנים. למעלה מ….60! לא זוכרת בדיוק, אולי 61? אולי 62? הפגישה שלי עם משה, שבפינו נקרא "מוישה", אחרי כל כך הרבה שנים, הייתה מוזרה מעט ומעניינת הרבה. מאז , כיתה ד' – הספקתי ללמוד, וגם לעבוד כמורה הרבה שנים, וכשיצאתי לפנסיה התחלתי לתת הרצאות במועדונים שונים בחיפה וסביבתה. בעיקר במועדוני וותיקים בקיבוצים. והנה, הגיעה אלי הזמנה לתת הרצאה בקיבוץ מזרע במועדון הוותיקים שם. הגעתי עם מקרן השיקופיות שלי (ככה עבדתי אז ) לתת הרצאה מצולמת על רשמי ביקור בפראג העיר הנפלאה. יצאתי מהמכונית וחשבתי לשאול מישהו איך מגיעים למועדון.
במגרש החנייה עמד חבר קיבוץ וחיכה לי. אנחנו לוחצי ידיים ב"שלום" לבבי, ומתבוננים אחד בשניה. עומדים זו מול זה קפואים במקום. האיש הזה נראה לי מוכר משהו. כאיל ראיתי אותו פעם, האיש (איש זר…) עומד מביט בי ומביט. וככה שנינו עומדים כמה שניות ארוכות. ואז, שנינו ייחד קוראים בקול גדול. אני ממש צועקת: מוישה. והוא: נורית. ככה במקהלה. אחרי כ 60 שנה, כנראה נשאר עוד משהו שמחבר את הילד/ה ההוא עם האיש המבוגר הזה…
הילד ההוא, מוישה זכור לי כילד שקט, עם חיוך של טוב לב וביישנות. הוא היה די מופנם ולא עשה מעשי קונדס שהיו אז. אתי הוא כן היה משוחח, די הרבה. גם מפני שאני בעצמי הייתי אז ילדה ביישנית ולא ב"חברה" כל כך. גם כי הוא גר בקצה הרחוב שבו אני גרתי (רחוב ח') ובדרך לבית הספר היה עובר תמיד ליד הבית שלי, ולעיתים קרובות היינו הולכים ביחד לביה"ס. וסיבה נוספת: הוא אהב לבוא לבקר את…אמא שלי!
אמא שלי הייתה המורה-מחנכת של הכיתה שלנו בכיתה ד'. (דבר שהקשה עלי מאד את החיים!!!)היא אהבה מאד את מוישה.אמא שלי שהייתה , כאמור, גם המחנכת, הייתה מקבלת באהבה את הילדים שהיו באים אלינו הביתה. בבוקר הם היו התלמידים שלה, ואחרי הצהריים הם היו אורחים. חברים שלי.
מוישה אהב לבוא לדבר איתה. הוא היה ילד חכם, צנוע, ביישן שלא הרבה לדבר, ועם אמא הוא כן אהב! אף פעם היא לא סיפרה לי על מה יש לה לדבר כל כך הרבה עם מוישה. זכורה לי פעם אחת במיוחד, מהשילוב הזה של אמא שהיא גם המחנכת של הכיתה. היו לנו אז שיעורי זימרה. המורה היה איש נפלא, משה ביק שמו. היה מוזיקאי גדול, אבל לצורך פרנסה היה גם מורה לזמרה. אז לא היו שיעורי "מוסיקה"….
משה ביק המורה, איש קטן קומה, שהיה נכנס לכיתה ומתחיל את השיעור בכתיבה, (ביד שמאל!) על הלוח מילים של שיר חדש. בעודנו עומד עם הפנים ללוח, והגב אל הכיתה, ממש כמו בשיר "המורה לזימרה"…התחיל ה"בלגן". (יונה עטרי ז"ל היטיבה לשיר: "מי זרק עלי פה גיר"? וכו') האיש היה מסובב את הפנים לכיתה ומתחיל לצעוק,
והילדים בכיתה התחילו לצחוק ולהפריע, והמורה האומלל היה נעשה אדום כולו, מנסה להשמיע את השיר, וככה עברו 45 הדקות, והשיעור נגמר. בין ה"צדיקים" היו שניים שלושה ילדים בלבד שלא השתתפו במהומה. הראשונה – זאת אני. שהייתי נבוכה מאד בתור הבת של המחנכת. הייתה גם ילדה צדיקה ממש, רותי טובי שמה. אולי עוד מישהו, ו… היה מוישה. משה לפידות.
"קחו דוגמא איך צריך להתנהג" היה המורה צורח. ככה מתנהגים! יושבים בשקט ומקשיבים למורה….
באחת הפעמים, הזמין אותי המורה, משה ביק הנ"ל, שאגש אליו אחרי השיעור. הוא נתן בידי מעטפה ובתוכה מכתב למחנכת. "מסרי את זה לאמא שלך" היא מחנכת הכיתה, והיא חייבת להעניש כמה ילדים!!! ככה הוא אמר לי. וכל הילדים עומדים מסביב במעגל לדעת למה המורה מוישה ביק הזמין אותי…
אחד מגדולי השובבים (ישראל / זיזי קליימן – ענבר ז"ל) חטף את המכתב מהיד שלי, פתח אותו ונפנף בו מול הילדים וקרא בקול: נורית, אם את מוסרת את המכתב הזה לאמא שלך – אנחנו עושים עלייך חרם. מוישה ניגש אל זיזי, לקח מידו את המכתב, אח"כ ניגש אלי ואמר לי בשקט, אני אלווה אותך הביתה.
אני אתן את המכתב ואסביר לה מה היה.
הילדים וזיזי בראשם (לא לשכוח, היינו בני 10) הסכימו למהלך. מוישה בא אתי הביתה, מסר לאמי את המכתב, ואמר: רבקה, אני מבקש שתקראי ותקרעי את המכתב. כי מי שיסבול זה לא הילדים המפריעים, אלא נורית. אמא שלי אכן קראה וקרעה את המכתב, ואמרה למוישה תודה. אתה באמת ילד טוב!
כנראה שאחר כך אמא דברה עם משה ביק ההוא, וכנראה אמרה לו שלא היה צריך להכניס אותי לעניין. מאז הדברים נשכחו וחלפו.
שרה{ לבית מלזק } דיין הלכה לעולמה. הלווייתה תיערך מחר , יום ששי 6.9.24 בשעה 14.00 בבית העלמין בתימרת. אנו משתתפים בצערו של יהושע דיין וכל בני משפחתו היקרים.
שרה {מלזק} דיין ז'ל {1938-2024} עם חבריה בקריית חיים .ילידי 1938 "התנועה המאוחדת."
התמונות מתוך ארכיון התמונות של "האתר החופשי של בני קריית חיים".